זו עבודה קשה מנשוא שכן צריך לעמוד פנים אל פנים מול שתי תופעות קשות, אחת זו האכזריות של הרוצחים, שאין להם כבוד לאף אדם, והשנייה זו הכאב הנובע מהלב למראה האנשים שנפגעו, לראות איברים לראות דם, לראות פצע לראות יגון וייאוש פעם אחר פעם, מראות שקשה לעמוד מולם, יכול להיות שיש בזה גם משהו מהמסורת היהודית, היהודים מאד מאד רגישים לגבי שמו של אדם 'ואלה שמות', ועוד יותר לגבי קידוש השם, את השם מקדשים בחיים וגם במוות, בהיותנו בריאים ושלמים, בהיותנו מפורקים ומלאי כאב, זו תורה שלימה שהתפתחה, מפני שצריך לזהות למשל קרבנות טרור, זאת עבודת פרך, צריך לחפש פרור אחרי פרור, קטע אחרי קטע של גוף האדם, והמשפחות לפחות מבקשות, אם הבן איננו בחיים, לפחות שנוכל לכבד אותו אחרי שהוא נפצע או נהרג ואיננו.

גם ההיקף של המתנדבים הוא רב, זו לא עבודה פשוטה, זו גם לא עבודה שאפשר לקבוע מתי אתה בא, מתי אתה הולך. הדברים האלה קורים לפתע, אתם צריכים לעזוב את העבודה, אתם צריכים להשתחרר מהכל, ולבוא במהירות האפשרית ולהתחיל את העבודה הקדושה והקשה הזאת. אני חושב שהעולם כולו למד להעריץ את הארגון הזה, על התנדבותו, על מומחיותו, על הקודש שבו הוא מתייחס לזכות האדם בחייו ובמותו. לקדושת המשפחה שזה מה שנותר להם זכר לחיים, יגון לשכול.

אני רוצה באמת להודות לכל אחד מכם על התנדבות בלתי רגילה זו, על השירות הרב שכבר שירתתם את האומה בשעותיה הקשות ביותר, ואת המשפחות בשעת יגונם הקודר ביותר. תמשיכו בעבודת הקודש הזו והיו ברוכים.